המטריקס, קרטה קיד והרצפה העקומה

אם אתם לא מודים באחריות הבלעדית שלכם על ההצלחות והכשלונות בתחום, אלא מעדיפים להאשים את הציוד, מזג האוויר או תנאי השטח - לעולם לא תהנו באמת ממה שאופני ההרים יכולים להציע לכם.

אם כמוני, אתם רוכבים על אופני הרים יותר מיום או יומיים, אז ברור לכם כבר שנפילות, מדי פעם – הן חלק מהספורט שבחרנו לעשות. השאלה היא למה אנחנו נופלים? מה הגורם העיקרי שלנו לפאשלות בשטח? ואיך פותרים את זה?

עם הזמן, גם כחלק מההדרכות וגם פשוט ברכיבות כיף, למדתי שרוכבים רבים ניגשים בקלות רבה מדי להאשים את הנסיבות החיצוניות בנפילות והתרסקויות. תירוץ ה"רצפה העקומה" נפוץ ביותר בקרב רוכבי הרים, רק שכדאי לזכור- אנחנו יוצאים לרכיבות שטח בגלל שהרצפה העקומה! זה בדיוק העניין, ללמוד להסתדר איתה.

הנה כמה דוגמאות נפוצות ל"סיבות" שבגללן נופלים:

  • "לחצתי על הברקס הקדמי חזק מדי ובגלל זה התהפכתי קדימה".
  • "הגלגל נכנס לחריץ ולא יכולתי לצאת ממנו".
  • "השביל היה מדורדר ואיבדתי אחיזה".
  • "המדרגה הייתה גבוהה מדי בשביל לטפס אותה…"

כמדריך ורוכב מנוסה, הנה הסיבות לנפילות כפי שאני רואה אותן, רק שלעתים לרוכבים קצת פחות נעים להודות בהן:

  • התהפכת קדימה כי בזמן לחיצה על הבלמים חלוקת המשקל על האופניים לא הייתה נכונה – צריך ללמוד עמידת מוצא טובה.
  • הגלגל נכנס לחריץ כי המבט לא היה מספיק רחוק קדימה יחסית למהירות הרכיבה, ולא נשאר לך זמן תגובה לאלמנטים על השביל.
  • דרדרת דורשת שליטה טובה במהירות ומודולציה בשימוש בבלמים, וגם טכניקת בסיס מעולה- בלי כל אלו המיומנות בדרדרת תהיה לוקה בחסר.
  • ניסית בכוח לעבור מכשול שהוא מעבר ליכולת שלך כרגע, צריך להכיר את המגבלות, וגם להתאמן על טיפוס מדרגה!

רוכב שרוצה בכך, תמיד ימצא את הרצפה העקומה או את הנסיבות החיצוניות אליו שהביאו לנפילה או לבעיה. ההבדל הוא להבין מה היה החלק שלי כרוכב בסיפור – כי שם אני יכול להשפיע.

הנה למשל, נניח שהבאתי הביתה חד-אופן, סתם כי בא לי לנסות. אחרי שניים או שלושה נסיונות ראשונים, בהם כנראה אסיים בנפילות, אני יכול להגיד אחד משני הדברים הבאים:

  • "אני נופל כי לחד אופן יש גלגל אחד, אם היו לו שניים כמו לאופניים רגילים- הייתי מסתדר!"
  • "אני נופל כי אין לי עדיין את המיומנות הנדרשת לרכוב על חד אופן, אני צריך ללמוד אותה".

יש למישהו מכם ספק איזה מהמשפטים הגיוני יותר? אז בשטח, על האופניים באיזה צד אתם מתמקמים? שווה לבדוק את עצמכם.

בפועל, תרבות הרכיבה מושפעת הרבה פעמים מתרבות האינסטנט שמקיפה אותנו. אנחנו רוצים הכל, כאן, עכשיו, והכי טוב שאפשר. זה עובד לפעמים, בדברים שאפשר לקנות בכסף, ולכן המרדף אחרי המילה האחרונה בציוד הרכיבה הופך לעתים אובססיבי ומסיח את הדעת. כן, גם אני בעד ציוד טוב, ולהתפנק כשאפשר – אבל צריך לזכור שבאופניים האדם מפעיל את המכונה ולא ההפך.

אני חושב שאם כולנו היינו יכולים ללמוד כל מיומנות ברגע- חיינו היו הופכים להיות מאוד חסרי תכלית. זה אולי נראה טוב בחלק מהסרטים, אבל טוב שזה רחוק מהמציאות. בינתיים…

ככה כולם רוצים:

במציאות, אני שמח שיש לנו דרך ארוכה ללמוד ממנה, בכל דבר שאנחנו עושים. על האופניים אני זוכה לחוות את הלמידה בשני מובנים באופן רציף. הדרך הראשונה היא ברכיבה – בכל יום אני רוכב קצת יותר טוב מהיום שלפני כן, ובכל יום אני רוצה להשתפר עוד. אף פעם לא אגיע לרמה מספיק טובה של רכיבה מבחינתי, וזה מצוין!

גם בהדרכה אני חייב ללמוד ולהשתפר, לנסות ולפתח שיטות חדשות כדי לעשות את העבודה שלי יותר טוב. המטרה שלי אינה להיות המדריך הכי טוב שיש, כי אין דבר כזה- אלא להיות מדריך, ורוכב, קצת יותר טוב בכל יום.

ככה זה במציאות:

אז עכשיו התור שלכם לבחור – האם אתם רוצים להיות רוכבי אינסטנט מעולים? לקנות את הציוד הטוב ביותר, לנסות בכוח לפרוץ את המגבלות ללא מיומנות מתאימה ולהיות מתוסכלים כשזה לא עובד? או שהייתם מעדיפים פשוט להנות מהדרך?

האופציה השניה דורשת סבלנות ולמידה מתמדת. כל ספורט וכל מיומנות הם תהליך מתמשך של למידה, אם אתם לא מודים באחריות הבלעדית שלכם על ההצלחות והכשלונות בתחום, אלא מעדיפים להאשים את הציוד, מזג האוויר או תנאי השטח – לעולם לא תהנו באמת ממה שאופני ההרים יכולים להציע לכם.

אין שום בעיה עם רצפה עקומה, כל הכיף הוא ללמוד ללכת עליה.

 מאמרים רלוונטיים לנושא:

דילוג לתוכן